?!הנני משקר לעצמי, האפשרי
The Battle Between Matter And Spirit

MyLife Essay Contest

יש אצל כולנו לעתים קרובות מצב נפשי רעוע ופרדוקסי, קשה לנו להחליט לאיזה חוג אנו משתייכים, לפעמים נראה לנו שאנחנו שייכים לחיי העולם החול, ולפעמים מרגישים שאנחנו שייכים לעולם של רוחניות וקדושה, זה גורם לנו לחוש כאילו משקרים לעצמנו.

במאמר שלפנינו נגלה איך שעל ידי אחת מהרעיונות של החסידות אפשר להגיע לרוגע ומנוחת הנפש.

נקודת הרעיון היא, אשר העולם ובכלל כל העולמות גם אלה שקדמו לנו מיוסדים על הפרדוקס הזה וזוהי – מטרת הבריאה לאחד את שתי הקצוות של הפרדוקס.

מתוח משתי הקצוות

דני הוא ביזנס’מן, נשוי, אב לשלושה ילדים, גר בבית די יפה, עובד בבורסה ותודה לקל הוא מצליח בעסקיו, כל לילה כשחוזר הביתה מחכה לו ארוחת ערב שמינה, בחופשות הקייץ והחורף הוא טס לחו”ל עם כל משפחתו, בקיצור הוא חי חיים של כיף, של טיולים והעיקר של כסף, לפעמים הוא הולך לבית הכנסת ביום השנה של סבו, ביום כיפור ובשמחת תורה, מעניין כי כשהוא מבקר אז בבית הכנסת, הוא מרגיש איזה רגש של קדושה ועדינות, הוא לפתע חש בהאמת, שיש אלוקים ויש תכלית בחיים ולא צריך תמיד להסחב בזרם של העולם והחומריות.

נו, מה זה נוגע אלינו, דני מיודענו הוא אחרי הכל בן אדם, ולאחרונה התחיל לחשוב לעצמו, מה קורה כאן, הרי למעשה מה שאני רואה זה עולם, כסף, ביזנס, פוליטיקה, תרבות, טיולים וכו’, ואני חי בזה, ועם כל זה כשאני מבקר בבית הכנסת אני מרגיש כאילו זה הבית שלי, וכאילו זה באמת מה שהוא מחפש בחיי, תחושה שה”אני” נמצא כאן.

במילא הנני מרגיש שמשהו לא צודק קורה כאן, יש כאן בטוח איזה שקר, לא יכול להיות שאני בעצמי יתענג ויהיה “מפסוט” מהטיולים והמסעדות שאני מבלה שם הרבה זמן, ואני בעצמי יחוש תחושה של עדיונות ותענוג בבית הכנסת, וזה כל כך מפריע לי, עד שלפעמים בא לי ללכת לבית הכנסת, אבל אני אומר לעצמי “אני ישקר לעצמי”, ולפעמים להיפך בא לי ללכת לעודה ולעבוד עם כסף אבל מרגיש אז שאני לא יכול.

האמת היא שהפרדוקס הזה נמצא אצל כולנו, מהאיש היותר עדין וחרדי לבן אדם הכי גס ולמישהו שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, לכולנו יש את הצד המגושם הזה, תאוות חומריות וחיים של כסף, ויש לנו גם לפעמים או הרבה פעמים רגשות כאלו של קדושה של “לחפש את האמת”, רצון להשתנות ולא להיות בהמות וכיוצא בזה, כולנו נמצאים באותה ספינה,מרגישים מתוחים משתי הקצוות, וזה גורם בלבולים וכו’, אז מה עושים?

הפרדוקס – סוד הבריאה!

הרבי מליובאוויטש באחד ממאמריו )דיבור המתחיל ונחה עליו שנת תשי”ד( נעמד על המאמר הכתוב בספר תקוני זהר )ספר קבלה( “אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית”, אשר הכוונה בפשטות היא לתאר את גדלותו של הקב”ה, המתבטאת בכך שאורו האין סופי נמצא בכל מקום למעלה ולמטה.

הרבי אמנם מעורר כאן איזה קושי, הרי מדובר כאן על “אין סוף” )כלומר שלא קיימים אצלו ההגדות של מעלה ומטה( אם כן איך שייך לתארו בתוארי מעלה למטה, אם הכוונה היתה להגיד לנו איך שהוא נמצא בכל מקום, היה לו לבטא את זה מאוד פשוט “הקב”ה נמצא בכל מקום” או “אין מקום שקיים בלעדיו”, מובן מזה שיש כאן איזושהי הדגשה בתוארי מעלה ומטה.

מסופר שפעם ילד שאל את אביו איפה נמצא סבא, הסבא אז כבר לא היה בין החיים, האבא ענה לו “הוא נמצא למעלה” בכוונתו לשמים עולם הנשמות, הילד התחיל להתלהב רץ לכיוון המדריגות עולה לקומה – ראשונה מחפש את סבא לא מוצא, ממשיך לקומה שניה לא מוצא, רץ הוא למטה בבכיות לאביו “איפה סבא?”, מוכח איפה, שתוארי מעלה ומטה הם יחסיים.

הרבי מבאר לנו שאכן הדברים אמורים גם כאן, כלומר המובן של מטה הוא צד הפחיתות של עולמנו, זה שהוא מוגבל ומגושם, והמובן של מעלה הוא צד העליונות שיש בעולם הזה זה שיש לכל בן אדם איזה צמאון – ותשוקה לדבר נעלה יותר, התקרבות לאלוקים.

וזהו “אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית”, שאור אין סוף כוחו מתבטא בכך שהוא בין למעלה ובין למטה, הוא מחיה את העולם באופן שיהיה בו את שתי הקצוות, ה”לוק” התחתון של עולמנו, ואת צד העליונות של העולם.

ולאמיתו של דבר, משפט זה “אור אין סוף וכו'” חל ותקיף על כל הבריאה כולה, גם על העולמות שקדמו לעולם הזה, שבכולם יש את צד העליונות, ההפשטה וכו’, ויש את צד התחתון זה שהם אחרי הכל עולמות מוגבלים וכו’.

אפשר לשאול, למה ברא הקב”ה את העולם שלנו ובכלל את כל העולמות על פרדוקס זה, התשובה לזה היא פשוטה, יש כאן מטרה חשובה שהבורא נתן לנו לאחד את שתי הקצוות, כמו שכתוב במדרש תנחומא – )פרשת נשא( שהסיבה לכך שהקב”ה רצה שיהיה עולם הוא כי “נתאוה הקב”ה להיות לו ית’ דירה בתחתונים”, מסבירה תורת החסידות שהכוונה היא שה’ יתברך התאוה והשתוקק שבעולם שלנו שהוא הכי תחתון שיש )במובן של רוחניות ומוסריות( ישרה את שכינתו, ולא סתם להשרות שכינתו אלא שזה יהיה באופן של – – דירה, צורך ההסברה של דירה מיותרת לגמרי, אנחנו יודעים מעצמנו מהי ההרגשה להיות בבית הנוחיות, – הרוגע והשלוה, והעיקר שאין לנו שום מחסום, אפשר להתבטא ולהתנהג כמו שבא לנו, כך גם להבדיל אצל הקב”ה, הוא התאוה להשרות שכינתו לגמרי כמו בבית דירה, לכן הוא ברא את העולם שלנו שאפשר בצדק – לתאר אותו “תחתון”, ושבעולם זה יהיו נבראים שיכשירו את העולם להיות ראוי לדירה להקב”ה.

ואכן מאז שנהיינו לעם עם ישראל, בעת מתן תורה, תפקידנו הוא להכין את העולם שיהיה מוכשר להשראת – השכינה, על ידי זה שמחדירים רוחניות וקדושה בדברים הגשמיים שאתם אנו באים במגע, אשר זהו גם תוכן קיום התורה ומצוות, וכוונה זו תגיע לשלימותה בימות המשיח, אשר אז אכן הקב”ה ישרה את שכינתו למטה באופן של דירה ובית.

אפשר לחיות בשלום עם עצמנו

על פי האמור לעיל מובן, שככה הוא עולמנו וכך גם כל עולם, שהקב”ה ברא אותו באופן כזה שיהיה לו איזה צד פחיתות ומשיכה לגשמיות ומצד שני צד עליונות וצמאון לרוחניות, אם כן אין ממה להתפעל, הקב”ה הוא שברא את שתי הקצוות, הוא שרצה שהאדם יחיה בפרדוקס הזה.

אז בואו נעבור רגע לדני, הוא טען שהוא מרגיש שהוא משקר לעצמו, אז נחזיר לו את התשובה הכי נכונה: התענוג שיש לו בעת הטיולים זה הוא עצמו, התחושה של אמיתיות זה גם הוא עצמו ככה ברא אותנו – הקב”ה!, כשהוא הולך לעבודה זה דני, וכהוא הולך לבית הכנסת זה עוד פעם דני.

להמחיש יותר את הענין, לאחרונה התפרסם סיפור על התקרבות של עדי )שם בדוי( ליהדות, הוא מספר שמאז ילדותו, אבא שלו היה לא סתם רחוק מהיהדות הוא גם שנא חרדים עד עמקי נפשו, הוא היה מסיע את ילדיו ביום הקדוש יום כיפור, להראות להם את היהודים המתפללים בבתי כנסיות, והראה להם איך שהם – רצינים ומתפללים בכוונה עם עיניים עצומות וכו’, ולבסןף אמר להם “דעו ילדיי, מה שאתם רואים כאן זו הצגה, זה שקר, כי מיד במוצאי הצום הם רצים כולם כמו בהמות לחטוף אוכל ולמלאות את רעבונם”, וככה כל שנה, שנים עברו עדי התבגר והחליט פעם לעבור יום כיפור שלם עם ה”חרדים השנואים”, כמובן שה”הצגה” חזרה על עצמה, והוא חיכה רק לראות איך תסתיים ה”הצגה” ולראות את השחקנים בזמן של אמת, לתדהמתו הרבה, כשקול השופר של נעילה נסתיימה, הוא רואה איך שפתאום החרדים מתחילים לנגן, ורוקדים במשך כמה דקות שלימות, הוא לא מאמין, הוא מבחין שהם לא רצים לשום מקום, מתפללים ערבית, מאחלים אחד לשני עם חיוך “חג שמח” ולאחרי זה כל אחד הלך לביתו למלאות את רעבונו, פתאום הוא תפס שהם עד עכשיו התפללו באמת “הם בכלל לא שקרנים”, החליט לעצמו זהו אני מתקרב ליהדות, רואים איפה שאין שקר, נכון שיש את שתי הקצוות יום צום רצינות וכו’ ויש גם מוצאי הצום שאז הולכים לאכול סעודה, אבל אין כאן שום סתירה, זה מה שהאלוקים רוצה.

אבל כמו כל דבר בעולם שנברא על ידי הקב”ה, יש להרגשה הזו תכלית ומטרה, וכמו שהזכרנו קודם אודות תכלית העולם בכלל שהוא שהנבראים יכשירו את העולם להיות דירה להקב”ה, כך גם בנוגע לפרדוקס הזה, שהמטרה היא לאחד את שני הקצוות, כלומר לא להסתפק בכך שמזמן לזמן יש לנו הרהורים רוחניים, ושאר הזמן מוקדש לענייני חול ביזנס וכו’, אלא תפקידנו הוא לאחד את הרהורי קדושה ורוחניות ולהביאם גם – בענייני חול.

לפעמים חושבים, בבית הכנסת בשבת אנחנו יהודים, חושבים על האלוקים, אבל בחוץ באמצע שבוע יש עולם, לכן צריך להתנהג כמו שהעולם רוצה, לדבר בסגנון העולם, לחשוב באותו זרם, להתפלל לפני העבודה – אפילו בחלומות זה לא יקרה, לערב באמצע שבוע ענין של יהדות וקדושה לא בא בחשבון, במילים אחרות – “תן לפרדוקס הזה להשאר פרדוקס!”, וזוהי התשובה לדני מה שיש לכולנו הפרדוקס הזה, זהו לשם מטרה מסוימת לאחד אותם, גם באמצע שבוע תערב שם את האלוקים, תן לקצה הרוחני להתבטא בקצה החומרי. – האמת היא שיש גם אלו שחושבים, שמכיוון שהם “רוחניים” הם לומדים תורה כל היום, נמצאים בבית הכנסת רוב הזמן, אין להם להתערב בעניינים של העולם, אצלם העולם הוא זר להם, לצאת לעולם ולראות איך אפשר להיטיבו על ידי מעשה חסד, עזרה לזולת אפילו בחלומות זה לא יקרה, למסור שיעור תורה במשרדים, – להניח תפילין ליהודי שעדיין אינו מניח לא בא בחשבון, נוח להם להשאר בפרדוקס הזה, ולכן באה החסידות – ומגלה לכולנו שיש כאן מטרה חשובה, לאחד הפרדוקס, לחבר בין הרוחניות לעולם שלנו, אסור לנו להסתפק בעולם הרוחני!

למותר לומר, אשר הנהגה כזו של איחוד הקצוות היא המביאה את האושר והשלווה האמיתית.

לסיכום:

1. הקב”ה ברא את העולם והבן אדם עם הפרדוקס הזה.

2. לכן יכולים להיות רגוע מתחושת המתיחות הזאת בין שתי הקצוות.

3. עלינו לדעת שזהו אכן התפקיד שלנו לאחד אותן ובשתי אופנים:

I. אלו שרוב יומם עובר בביזנס וכו’ עליהם להביא לשם תוכן של קדושה (להתפלל כל יום, להגיד איזה דבר תורה לאלו שעובדים אתו).

II. אלו שרוב יומם תפוס בלימוד התורה וכו’ עליהם לצאת לעולם )מזמן לזמן( ולהאירו באור התורה (מסירת שיעורים, הנחת תפילי).