להשתמש בעולם- בלי להינזק – Using Technology Without Becoming Its Slave

MyLife Essay Contest

העולם מתפתח כל הזמן, אנשים מפתחים אפשרויות רבות להפיק מהעולם תועלת והנאה רבה יותר. כאנשים, שרוצים לחיות באופן איכותי, קיימת דילמה לגבי אופן ומידת השימוש, וההנאה מגשמיות העולם. שכן, מחד, יש כל כך הרבה אפשרויות, ליהנות ולהקל על החיים. יש אפשרויות רבות לאיכות חיים, בתים גדולים וחכמים, מצוידים במיטב המכשור והטכנולוגיה, המאפשרים להשיג כמעט הכל, בלחיצת כפתור. תעשיית המזון מאפשרת להשיג בקלות ובמהירות מגוון מזונות באיכות ובטעמים מגוונים. אפשרויות הבלוי ותרבות הפנאי הולכות ומתפתחות.

לכאורה, הכל, כל כך טוב!! האנושות מנצלת את העליונות השכלית, לשיפור ושכלול ההנאה מהעולם. אך מאידך, תרבות השפע, מייצרת בעיות בריאות קשות. האכילה הנהנתנית, המזון התעשייתי המהיר והמעובד, יוצר רגישויות, אלרגיות, מחלות לב, בעיות פרקים ועוד. הקלות והנגישות של כל דבר שנחוץ, מפחיתה את הפעילות הגופנית, וגורמת לרביצה מול המסכים, במשך שעות ארוכות. והתקשורת הויזואלית, והווירטואלית מחליפה את התקשורת החמה והאנושית, ונראה שהעולם צועד לאבדון. מעבר לכך, תרבות השפע, היא תרבות תחרותית מאד, ובמילא מפעילה לחץ חברתי עוצמתי, במרוץ הבלתי נגמר אחר החידוש הבא. הלחץ גורם לעבודה אין סופית והפעלת דרכים שונות ולא תמיד כשרות, להשגת רמת החיים הנחשפת.

ומעבר לכך, ההסתגלות המהירה לכל חידושי דור השפע, יוצרת הרגלים תלותיים ונטייה להתמכרות לחידושי הטכנולוגיה. אדם יכול לחוש אבוד כשהוא ללא הסמארטפון שלו, או שאיזה מכשיר חשמלי מפסיק לתפקד, ואם יש הפסקת חשמל, האדם נכנס להיסטריה ממשית.

יש, שמנסים לפתור את הדילמה בהתנתקות ממנעמי העולם. יש בורחים מחידושי הציוויליזציה, וחוזרים לגור בטבע ללא מים וחשמל. יש המצמצמים את החשיפה לתזונה כזו או אחרת ורואים את ההימנעות ממזון מהחי או ממזון תעשייתי, או ממזון מבושל, את המודל שמאפשר לא להיפגע מנזקי העולם.

גם ביהדות, קיימת שיטת המוסר, התומכת אף היא, בהסתגפות, והימנעות מוחלטת מהנאות הגוף, ומתייחסים אל הגוף כאויב ומתחרה של הנשמה. שיטה זו מיישמת את ההמלצה:”פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה¹…

החסידות, גורסת אחרת, וסוברת שיש להשתמש בעולם, ודווקא איתו ניתן לעבוד את ה’.²

שכן, אם הויתור על העולם והסתגפות היא ערך, לשם מה נוצר השפע בעולם?³ אנו מאמינים שכל השפע נוצר על מנת להשתמש בו ובעזרתו לקים את הרצון האלוקי.

השאלה שנותרה, האם ניתן להשתמש בעולם, מבלי להינזק מהשפעותיו הרעות?

הבעיה האנושית…

הבעיה היא בעצם בעיה כפולה. מחד, אנו תאווים ורוצים ליהנות מכל מנעמי העולם. לפעמים נשאבים לתוך חברה תחרותית שאף מכתיבה לנו את הקצב. אנו הופכים לתלותיים ומכורים ברמה זו או אחרת למנעמי העולם. אנו נהנים מהעולם, משתמשים בו מבלים בו, ומבלים אותו, וחווים את התחושה שהנה, נהנינו , מיצינו את החוויה. אבל אז מתחילים לחוות את התוצאות ההרסניות את הפגיעה הבריאותית, הפגיעה באיכות החיים שלנו.

בשלב זה, עלולה להתעורר הבעיה ההפוכה, חוששים מליהנות, ובוחרים בהסתגפות, בהימנעות, ונכנסים למצב דכאוני של חוסר, באש פנימית, העדר מוטיבציה לפעול, להשיג ולממש. ואז, חיים בסוג של שאנטי משמים, ללא שימוש בכישורים ביכולות, במיצוי האפשרויות שהעולם והיכולות האישיים מאפשרים.

אפשר לראות את הבעיה במלוא חריפותה אצל מעשני הסיגריה הוותיקים. מחד כל סיגריה, כל שאיפה נותנת תחושת עונג, שובע ורוגע. מיצוי של הנאה. אך מאידך, כל מעשן מודע באופן ברור, המוצהר על כל קופסת סיגריות,שהסיגריה מזיקה לו, מקצרת את חייו. פוגעת בבריאותו באופן וודאי. וכשהוא מנסה להפסיק, מתעוררות תחושות של דיכאון, כבדות, עצבנות, רעב המוביל להשמנה, וכו לו ניתן היה ליצור סביב המעשן בועת חמצן נקי, ופילטר עוצמתי המזכך את אידי העשן מחלקיקי החומרים המזיקים, אזי הפיתרון היה מושלם.

אז מסתבר שניתן, אולי לא בעישון סיגריה, אך כן בעישון של העולם כולו…

ומהו עישון?

לכלות את החומר הגשמי באמצעות שריפה, להעלותו כאדים רוחניים ללמעלה, אך כך נוצרת גם פסולת גשמית מזיקה. חלקיקי עשן ופיח שחודרים לראות וחוסמים אותם.

כשאנו לוקחים אובייקט גשמי ומהנה ומציתים אותו בזיק התלהבות, ומשתמשים בהנאה, אנו מכלים או לפחות שוחקים את האובייקט הגשמי, אך ביחד עם ההנאה שואפים לתוכנו חומרים מגשמים, שיוצרים אצלנו רגשות של תחרות, מתח, לחץ, בדידות, ניכור, קנאה שנאה ותחרות. לעיתים גם גורמים לנזקים פיזיים דוגמת השמנה, אלרגיות וכו’

מה הפיתרון?

הפיתרון המדויק איך להשתמש בעולם, ולנצל את כל האפשרויות הגלומות בו, מבלי להינזק, טמון בסוד של משה. סוד שהחל לפעול בעזרת כח מיוחד שקיבלנו במתן תורה.משה עלה אל הר סיני העשן, ונכנס לתוך העשן. הענן העשן שעל ההר נבקע לקראתו, ונוצר בו כמין בועה בה היה משה בכל ארבעים הימים בהם היה בשמים. הבועה היא שהצילה אותו מנזקי העשן שאפף אותו.

הרבי מסביר, שיצירת הבועה, היא יכולת מולדת אצל כל יהודי, לאחר מתן תורה. יכולת זו מופעלת בכוחה של הנשמה.

שכן, הרעב, האש בעיניים, והרצון ל”עשן” את העולם בהתלהבות ולהפיק את המקסימום מהעולם, נובע מרעבונה של הנשמה. כמו שנאמר: “רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף”⁴, כשיהודי רעב, זה נובע מרצונה העמוק של הנשמה לגאול את הניצוצות האלוקיים החבויים בעולם. כח זה מניע את היהודי לפעול בעולם לייצר לפתח ולשכלל את איכות החיים בעולם, ולהפיק ממנו מקסימום תועלת. אך בשלב זה יכול לחול בלבול, ותוך כדי המרוץ להשגת התענוג במלואו, מטשטש הרעב המקורי, ואז שואפים פנימה גם חלקיקי – פחם גשמי מיותר ומזיק. הבלבול ברגעים אלו הוא זה שיוצר את הנזק. כיון שיש בכוחנו לאחר מתן תורה להשתמש בעולם, וכך להעלות את הניצוץ האלוקי הטמון בכל אובייקט גשמי בעולם, בלי להינזק מכך.

כדי לא להתבלבל, אנו זקוקים למיקוד מודע לרצון הנשמה. שכן, הנשמה היא ה”משה רבינו” שבכל אחד, והיא יודעת לזהות את הדרך האופן והמינון המדויק לשימוש בעולם, תוך הפקת מקסימום תועלת וללא נזק.

ובאופן מעשי:

זיהוי קולה של שנשמה בתוך כל המערבולת המתחוללת בתוכנו, יכולה להסתכם בשאלה אישית אמיתית וכנה:

איך השימוש בהנאה זו יכול לעזור לי להתקרב לאלוקים?
ובפרוט רב יותר:
מה המטרה שלי בהנאה זו? מה אשיג?
איך? וכמה ? יאפשר להשיג את המטרה באופן הכי טוב?

דוגמאות למצליחנים ששאלו וניצחו

:⁵

רבה העיד על עצמו: “עד דלא אכילנא בישרא דתורא, לא צלילנא דעתאי”, עד שלא אכלתי בשר שור לא הצלחתי להעמיק ולהבין את הטעם. זאת אומרת שבכל פעם שרבה אכל בשר שור, שאל את עצמו את השאלה : “מה המטרה? מה זה יאפשר לי?” והוא ענה לעצמו, זה יפקח את מוחי, ואוכל ללמד גמרא מתוך ריכוז גבוה. לכך הייתה צמאה נשמתו. הניצוץ האלוקי שבבשר היה נחוץ לו לעשות את רצון האלוקים. כשהוא היה ממוקד בתשובה זו, הוא יכל לאכול את הכמות הנחוצה, ולהפיק את התועלת מבלי לסבול מנזקי כולסטרול, מהתמכרות לעוד ועוד.

רבה הסביר שגם הליצנות, שבדרך כלל נחשבת כשלילית ומבטלת את השפעת התוכחה והרצינות, יכולה להיעשות למטרה טובה, בהתאם לרצון וצורך הנשמה. רבא מציג את האפשרות של :”אומר מילתא דבדיחותא, לפקח דעתו ולשמח ליבו לה’ ולתורתו”. זאת אומרת שתתכן אפשרות לספר בדיחות, ממניעים נשמתיים. כשהמטרה של הבדיחות היא, לעורר את הריכוז או המוטיבציה ללמידה, אזי הם לא מזיקות. רבה עצמו פתח את שיעוריו במילתא דבדיחותא בדחי דרבנן. הוא היה מפוקס במטרה נשמתית, וידע להשיב שהבדיחות פותחות את הסקרנות של תלמידיו, ומאפשרות להם להיות מרוכזים בשיעור טוב יותר. כך הוא יכל לספר בדיחה שתגרום להנאה, סקרנות ופתיחות, מבלי להינזק מקלות דעת וליצנות שיכולים להיות הנזקים של הנאה מבדיחות.

שאילת שאלה כזו, המחברת אל הרעב של הנשמה, מונעת גם את הצורך בשיטות שונות של דיאטה, והתנזרות, שכן הנשמה היא זו שמצליחה להכניס אותנו לעשן, אך ליצור שם בועה שלא שואפת את הפסולת המפוחמת.

כך אפשר להשתמש גם בכל הטכנולוגיה המתפתחת, הסמארטפונים וביצועיהם, כל עוד שואלים בכנות את השאלות, ופועלים באופן מדויק לפי התשובות אזי, נוכל להפיק תועלת מהעולם מבלי להינזק מתופעות לוואי מגשמות.

המקורות

המקור העיקרי הוא שיחה של הרבי מליובאוויטש לפרשת משפטים, מובאת בליקוטי שיחות חלק ט”ו עמודים 275-283
בשיחה מתייחס הרבי למילים: “בתוך הענן” בפסוק המתאר את עלייתו של משה להר סיני למשך ארבעים יום לצורך קבלת הסבר מלא על עשרת הדברות, וקבלת התורה כולה. משה עולה על הר סיני ונכנס לתוך הענן. שם נשאר במשך ארבעים יום.
רש”י מסביר את המילים “בתוך הענן”, “ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקדוש ברוך הוא למשה שביל בתוכו.”
רש”י בהסברו, מתאר את הקושי שבכניסה לענן שהוא כעשן, ובמילא גם את הצורך בשביל אלוקי מיוחד שיעשה עבורו. שכן במדבר היו לעם ישראל עננים, שהוסיפו בהירות הראו את הדרך. כאן מדובר על ענן שגורם לבלבול וטשטוש.
יש ענן שכולו רוחני זך וצח ויורד מלמעלה, אז גם אם הראות בו לא מושלמת, מרוב רוחניות, אין בו חלקיקים שמסוכן לנשום ומזיק.
לעומת זאת, עשן הוא נוצר מחומר גשמי שנשרף באש. האש שיש בה מימד רוחני מפרקת את החומר ומחזירה אותו לשורשו. אך עדיין נותרים חלקיקים גשמיים- עפר שלא ניתן לפירוק, והם אלא שיוצרים את הנזק.
הענן שמשה נכנס לתוכו היה מסוג העננים שנראים כעשן. שכן, על הר סיני שכן כבוד ה’ שהוא כאש. ואש זו שרפה את ההר ולכן ההר היה במצב עשן. מכאן שזה לא היה ענן זך ושקוף, אלא ענן שנראה מזיק כעשן, ולכן משה היה זקוק לנס שיבקע לכבודו הענן והוא יוכל להיות בענן העשן מבלי להינזק.

נס זה שקרה למשה, והתיעוד המפורט לו הוא זוכה בכתובים, ובפרשנות של רש”י, נועדה ללמד אותנו איך להיכנס לתוך הענן , איך “לעשן” את העולם מבלי להינזק ממנו.

ומעבר לכך, הרבי חושף, שכשיהודי מודע וקשוב לנשמה, ופועל על פיה, ומשתמש בעולם למטרות הנשמה באופן מזוכך ומבורר, אזי לא נוצר כלל עשן אמיתי, אלא רק ענן שנראה כעשן יוצר בלבול קצר וזמני, וכשנשארים ממוקדים במטרה, מגלים שזה בעצם ענן רוחני ובלתי מזיק כלל.

הערות ומקורות