מה לקבל ומה לשנות
Coping With Mistakes

MyLife Essay Contest

אחד הקשיים העיקריים אתם מתמודד האדם – בעיקר אדם שמודע לעצמו: למציאותו, למעשיו, לפעולותיו – הוא הצורך לעמוד מול כישלונות בהתנהגות: עשיתי מעשה לא נכון, דיברתי דיבור שיש להצטער עליו, פגעתי במישהו, קלקלתי, שברתי, פגמתי וכד’

כיצד יכול אדם להתמודד עם מצבים אלה?

נתבונן מהי ההתמודדות הספונטנית המקובלת על רובינו, ואח”כ נציב מולה את הדרך שמתווה לנו רבי שניאור זלמן מלאדי, “האדמו”ר הזקן” מחבר ספר ה”תניא”.

ההתמודדות הספונטנית

באופן כללי, ההתמודדות נדרשת בשני מישורים:

א. המעשה הלא-רצוי בעצמו
ב. מה זה אומר על האישיות שלי, העושה. מהי התשתית שהולידה תוצאה כה לא רצויה.

באופן רגיל, ההתמודדות האנושית מכילה מספר מרכיבים, אשר יחד מצליחים להרגיע את הרגשות והמחשבות הלא נעימים שמתעוררים בעקבות הכשלון:

א. הקטנת הכישלון: המעשה שנעשה אינו כה משמעותי, במידה רבה אפשר לעבור עליו לסדר היום, וכד’
ב. הקטנה למינימום של האחריות האישית, והטלת אחריות על מישהו אחר: “החלק שלי קטן”, “זה קרה בגלל מישהו אחר” (אשתי/חבר לעבודה/מי שהניח את החפץ בצורה כה לא אחראית), “המצב לא אפשר לי התנהגות אחרת” וכד’ ¹
ג. האשמת גורמים חיצוניים במבנה האישיות שלי: “אני פועל כך כי זה החינוך שקיבלתי/ כי אני פגוע בעקבות ההתנהלות של הורי/ בגלל ההשפעה הסביבתית” וכד’ בהתאם להבחנה בין שני המישורים הנ”ל, המרכיב הראשון מתמודד בעיקר עם המישור הראשון – עצם התרחשות המעשה, ואילו שני המרכיבים השניים מתמודדים עם המישור השני – מה מלמד הדבר על אישיותי ומהותי.

מצד אחד, שילוב התשובות הללו אכן מקנה לכאורה מפלט מהרגשות הקשים, מהמצפון, מאי- הנעימות הפנימית אל נוכח הכישלון. אבל מצד שני, ישנו מחיר גבוה להליכה בדרך הזו:

א. הבריחה מאחריות גם מרחיקה את אפשרות התיקון והשינוי, ואת ההתקדמות למצב בו אכן לא יקרו מקרים כאלו בעתיד.
ב. בדרך כלל, ההתבוננות הזו על המציאות אינה מדויקת, בלשון המעטה, וכך האדם מתרגל לצייר לעצמו תמונת מציאות מדומיינת ולא נכונה.
ג. כאשר האדם מתרגל להאשים את הסובבים אותו בכישלונותיו, הוא פוגע בקשרים וביחסים איתם, ומעמיד את עצמו במצב חברתי ובין-אישי לא נח.
ד. התובנה הפנימית שמשהו גורם לי להיות אחר ממה שהייתי רוצה, מביאה לתסכול תמידי, לתחושה של מרירות וכעס על כך שבשל גורמים שאינם בשליטתי האישיות שלי מתעצבת באופן לא רצוי.

הנקודה האחרונה גם מחזירה אותנו למבט נוסף ולסיכום ביניים כלפי ההבחנה בה פתחנו, בין מישור המעשה בפועל לבין המישור הפנים-אישי:

• לגבי המעשה בפועל – הנטיה היא לקבל אותו כבלתי נמנע. להשלים באמצעות הדרכים השונות עם העובדה שהוא קרה, להקטין את המשמעות של העובדה הזו, ולצייר בתודעה תמונה שלפיה בהתחשב בגורמים השונים לא יכול היה לקרות אחרת
• לגבי הרכב האישיות – הנטיה היא להיות מתוסכל מכך שבשל גורמים שאין לי שליטה עליהם (נתונים גופניים, חוויות ילדות, התנהגות הורים וכד’), האישיות שלי מתעצבת לא באופן בו הייתי רוצה שהיא תהיה.

דרך ה”תניא” – “כחות ולבושים”

במושגי החסידות, שני המישורים הנ”ל נקראים “לבושי הנפש” לעומת “כחות הנפש”. “לבושי הנפש” הם המעשה, הדיבור ו(חידוש משמעותי!)גם המחשבה. בעצם, אם כן, ההתייחסות אל מה שקרה בפועל (מה שעשיתי, מה שדיברתי, וגם מה שחשבתי), היא התייחסות אל “לבושי הנפש”, כלומר אל כלי הביטוי שלה, ואל השימוש בהם בפועל. האישיות בעצמה, לעומת זאת, היא המכלול של “כחות הנפש”.

בספר התניא, מתאר האדמו”ר הזקן את דמותו של “הבינוני”, שהוא הדמות שהיא “מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך” ², כלומר דרך החיים בה מומלץ לכל אחד מאתנו להשתדל ולחיות בה.

והנה, כאשר הוא מגדיר את האישיות הזו, הוא עושה הבחנה חשובה ומשמעותית בין מה שקורה איתה בתחום “הלבושים” לבין מה שקורה אצלה ב”מהותה ועצמותה” – בתחום “הכחות”:

“…דהיינו ששלש’ לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ’ אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ”ח אברים להחטיאם ולטמאם ח”ו רק שלשה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי”ג מצות התורה… שיתרון הזה אשר לאור נפש האלהית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא אינו אלא בשלשה לבושי’ הנ”ל ולא במהותה ועצמותה על מהותה ועצמותה של הקליפה ³“

כלומר, המצופה מ”כל אדם”, הוא לשלוט במה שהוא עושה בפועל (וזה כולל, כאמור, גם את מה שהוא מדבר ומשכין במחשבותיו), אבל אין לצפות ממנו לשלוט במבנה הפנימי של אישיותו, ובמהות של כחות הנפש שלו.

אם נשים לב, נראה שיש כאן היפוך של הנטיה הספונטנית האנושית:

אם, כאמור, הנטיה הספונטנית היא לקבל ולהשלים עם מה שקרה בפועל, ולהיות מתוסכל דווקא מחוסר היכולת להשפיע על המהות הפנימית של הנפש, הרי הדרכת ספר התניא הפוכה: כלפי המעשה בפועל אין השלמה וסלחנות, שם האדם דורש ומצפה מעצמו לבחור תמיד בטוב, ואילו את המציאות הנפשית הפנימית שלו הוא לומד לקבל, להמשיך בחייו ובהתמודדות למרות הנתונים הלא מושלמים של אישיותו.

יש בכך הגיון רב, שכן המעשה בפועל (“לבושי הנפש”) נתון בכל רגע לבחירתו של האדם, כפי שכותב האדמו”ר הזקן בתניא: “שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה… בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש” ⁴, ולכן ראוי לו לאדם להשתדל בכל מאודו לבחור את הבחירות הנכונות. המהות הפנימית של הנפש (“כחות הנפש”) אכן אינה בשליטתו המלאה של האדם ולכן עליו לקבל את מציאותה ולפתח כלי התמודדות והתנהלות עם המציאות הזו.

עדיין, בשביל ליישם את הדרך הזו יש להתמודד עם שתי שאלות:

א. איך להגן על האישיות מחוסר הנעימות, הרגשות הקשים והמחשבות המציקות המתלוות לנטילת האשמה?
ב. איך להתמודד עם התסכול של אי היכולת לשלוט בנתונים הבסיסיים של האישיות?

נראה מה הדרך שמתווה בעל התניא להתמודד עם השאלות הללו:

דרך התניא – חשבון נפש

ההתמודדות העיקרית עם הרגשות הקשים, הדכדוך והיאוש שעולים כאשר האדם מודע לכישלונותיו בפועל, היא פשוט לא לחשוב על זה, או בלשון התניא “להסיח דעתו”. כאמור, עיקר התודעה מוכוונת לעסוק בהווה ⁵, ברגע הזה שבפניו אני עומד, שהוא יהיה נכון וטוב.

האדם לומד להכיר שמחשבות ורגשות אשם שעולות בו באופן ספונטני מפריעות לו בהתנהלות היוצרת והחיובית, ומפילות אותו לעצבות, יאוש וחדלון. אם כך – לומד הוא להגיד לעצמו – מחשבות אלו אינן אלא פרי “היצר הרע”, אשר מעוניין להפריע לאדם לפעול פעולות חיוביות.

את חשבון הנפש, והבחינה העצמית ההכרחית, יש לכוון לזמנים מוגדרים ומסוימים, זמנים בהם האדם נמצא בשלווה ורוגע, והוא יכול לכוון מחשבות מסוג זה לפעולה חיובית ובונה בנפשו. זאת, כאשר המודעות לכישלונות ולנפילות מתחברת למודעות לרחמים העוטפים אותו, לכחות הגלומים בו ולשליחות שעוד עומדת בפניו, וכך תשומת הלב לפער שבין הרצוי למצוי מיתרגמת לכח מעורר וממריץ שינוי והתקדמות.⁶

דרך התניא – לעשות מטעמים

איך מציע בעל התניא להתמודד עם התסכול הנובע מההכרה שבמוגבלות שלי להשפיע על טבע האישיות שלי?

ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד, גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא… ושני מיני נחת רוח לפני ית’ למעלה… וזה שאמר הכתוב “ועשה לי מטעמים” לשון רבים, שני מיני נחת רוח… וכמו שבמטעמים גשמיים, דרך משל, יש שני מיני מעדנים אחד ממאכלים ערבים ומתוקים, והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש… ⁷

ננסה להבין כיצד העצה הזו פותרת את התסכול עליו אנו מדברים:

עיקר שינוי התודעה שמציע כאן האדמו”ר הזקן, הוא שינוי דרמטי של נקודת המבט. במקום לחשוב “מי אני”, “מה נהיה ממני”, “איזה מין טיפוס אני”, השאלה הופכת להיות אחרת לגמרי: “איזה נחת רוח אני עושה לבורא”. במושגים אחרים, אני משתחרר מהעיסוק בשאלה מה אני שווה, ופונה לחשוב מה השליחות שלי בעולם ומה מוטל עלי. מה אני, עם הכחות והנתונים המסוימים שלי, יכול לפעול ולהוסיף טוב בעולם.

אם אני מפסיק להתקוטט בתוכי עם הפער בין התדמית שלי על עצמי לבין המציאות, אני יכול להיות פנוי לתכנן נכון איך להשתמש במציאות הזו להמון פעולות טובות ויצירתיות, ולהיות שמח בכך. כאשר אני אכן פועל ועושה ושמח, אני גם מחזק את השחרור שלי מהעיסוק בשאלות המיותרות.

לסיכום

חיים טובים הם חיים של שליחות.

בשביל לחיות חיים ישרים ושמחים בעל התניא ממליץ לך:

• להשתדל להתרכז ברגע הזה ולבחור בו את הבחירות הנכונות
• להרגיש מחויב בכל רגע לחשוב, לדבר ולעשות רק את מה שנכון
• לקבל את התנאים והגורמים שעצבו את אישיותך ולא לעסוק בהתמרמרות עליהם
• לחשוב ולהתבונן על כישלונותיך רק כאשר אתה פנוי להפוך מחשבות אלו לכח של שיפור
• לא לעסוק בהערכה עצמית, אלא בחיפוש הדברים הטובים שאתה יכול לעשות עם כחותיך
• לדעת שבכל זמן ובכל מקום שאתה נמצא, הבורא נמצא אתך, מרחם עליך, מחזק אותך, ומצפה ממך לפעול ולעשות בהתאם לשליחותך בעולם.

הערות ומקורות