The Meaning of Life in the Contemplation of Creation
משמעות לחיים בהתבוננות בבריאה

על פי סקר[1] שנערך באוניברסיטה אמריקנית התברר כי 85% מהסטודנטים שניסו להתאבד אמרו, כי הסיבה למעשם הייתה מפני שהחיים נראו להם חסרי משמעות. במחקרים רבים, מנסים לתלות את הקשר בין דיכאון, עצבות והתאבדות בחוסר יכולת למצוא משמעות בחיים. ד”ר ויקטור פרנקל מנסח את הדברים בצורה ברורה. בספרו הוא כותב שהאדם הוא יצור רוחני, שהמניע הראשוני בחייו הוא הרצון העז למצוא משמעות בחייו. צורך זה, הטבוע במוטיבציה האנושית, הוא תמידי, דינמי ואוניברסלי. לפי פרנקל, בני האדם שואפים להכיר במטרה שלמענה הם חיים, מטרה שתעניק תחושה של ביטוי אישי ומימוש עצמי ייחודי. חיים מונחי מטרה נתפסים כבעלי משמעות. פרנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך שלא מצא משמעות לחייו, סובל מתחושת ריקנות, וכפי שהוא מתנסח, תחושת “ריק קיומי”, שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי בדיכאון ועצבות[2].

בעולם המערבי, עם כלכלה ורווחה טובות, אדם עסוק פחות בהישרדות יומיומית, ופנוי יותר למחשבות על משמעות החיים. מעניין, כי דווקא בעולם זה, דיכאון, עצבות והתאבדות הן תופעות נפוצות בהרבה בהשוואה למקומות מפותחים פחות. במקומות שיש צמצום במזון, תוחלת חיים נמוכה, שירותי בריאות ירודים ותחלואה גבוהה – אנשים קשיי יום, ועסוקים בהישרדות ובהשגת תנאים בסיסיים באופן יומיומי. הגיוני היה שקושי ודוחק קבוע, יובילו לקושי במציאת משמעות ועניין בחיים[3]. אך במציאות, המצב הפוך. דווקא במדינות שיש בהן שפע במזון, תוחלת חיים גבוהה ושירותי בריאות טובים, אנשים רבים מתקשים למצוא משמעות בחייהם. ננסה להציע, ע”פ תורת החסידות, את ההתבוננות ככלי שבאמצעותו יכול אדם החי ללא עיסוק יומיומי בהישרדות , המרגיש ריקנות וחוסר תוחלת , למצוא משמעות לחייו.

ההתבוננות היא מושג יסודי בחסידות, עניינה של ההתבוננות הוא להעמיק את הדעת ולהרחיב את השגת השכל בעניין כלשהו, על מנת להגיע להתפעלות במידות האדם, המתבטאות בעולם הזה ברגשות, ובכך להשפיע על מעשיו. ההתבוננות היא מושג רחב הנוגע לתחומים רבים. במאמר זה אתרכז בהתבוננות הקשורה למעשה הבריאה, וכיצד היא יכולה למלא את חיינו במשמעות.

התבוננות בבריאה – משמעות לחיים לעובד ה’

אומר אדמו”ר הזקן בתניא[4]:

“וההסתר הזה שהסתיר והעלים הקדוש ברוך הוא את החיות של העולם כדי שיהיה העולם נראה דבר נפרד בפני עצמו הנה הוא ידוע לכל כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך דאין מלך בלא עם פי’ עם מלשון עוממות שהם סברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך כי אילו אפילו היו לו בנים רבים מאד לא שייך שם מלוכה עליה וכן אפילו על שרים לבדם רק ברוב עם דווקא הדרת מלך”

הקב”ה בחר לברוא את העולם באופן שיהיה נפרד ונסתר ממנו, עולם מלשון העלם. ההסבר לכך הוא, שהקב”ה רצה שתתגלה מידת מלכותו בעולם. מלך בשר ודם אינו יכול למלוך על השרים הקרובים אליו, כיוון שהם חלק ממנו, וממילא בטלים וחסרי משמעות ביחס אליו. כדי למלוך צריך עם, “עם” מלשון עוממות. כלומר כמו גחלים עוממות. הן אינן כבויות לחלוטין, אך אין רואים את האש בהן ,בניגוד לגחלים לוחשות שבוערות והאש נראית בהם. כך גם העם צריך להיות זר ומנותק מהמלך (כמו גחלים שהאש שבהן אינה נראית), אך אף על פי כן הוא דומה למלך (האש קיימת, אך אינה נגלית כלפי חוץ). העם גם הוא מורכב מאנשים בעלי תבונה ותכונות כמו המלך. להבדיל, כך גם היחס בין הקב”ה והאדם. האדם נבדל מיתר הנבראים בכך שיש לו במובן מסוים תבונה ותכונות הדומות לאלו של הקב”ה (“נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”[5]), לכן רק לאדם יש את היכולת על פני שאר הנבראים, להמליך את הקב”ה.

ע”פ בעל התניא, תכלית הבריאה היא התגלות מלכות ה’ בעולם. כפי שהסברנו, רק האדם מסוגל לכך. לכן, מכיוון שזו תכלית העולם, אפשר להציע את גילוי מלכות ה’ בעולם כמטרתו של האדם.

נציע דרך להגיע לידי גילוי זה ע”י שנבין מהו עניינם של פסוקי דזמרה, עניינן של ברכות, ומה הקשר להם ולמשמעות החיים בעבודת ה’.

“והנה כ”ז הוא רק הכנה בלבד לפסוד”ז כנ”ל שעיקר פסוד”ז הוא ההלל וכן הללויה בהילו נרו כו’ יהי אור כו’ שזהו ענין הבהקת אור דשם הוי’ בנפש האדם שנק’ י”ה שהוא למעלה מבחי’ הודאה ועיקר תחילת פסוד”ז הוא בתהלה”[6]. אדמו”ר האמצעי מסביר, שהמילה ‘הללויה’ מגיעה מהמילה ‘בהילו נרו’, כלומר מלשון הארה (כמו שמדליקים את הנר וע”י זה הוא מאיר) שע”י שמהלל ומשבח את הקב”ה, מאיר את חוכמתו בעולם, שללא עבודת האדם נמצאת בהעלם. ע”פ זה, עיקר עניינם של פסוקי דזמרה, הוא ההלל על מעשה הבריאה, ועי”ז הארת שם ה’ בעולם.

כדי להגיע לכך שההלל והשבח שבתפילה יגיעו מעומק הלב ,יאירו את שם ה’ בעולם, ויגלו ע”י זה את מלכותו, צריך להגיע לידי התפעלות ממעשה הבריאה המתואר בפסוקי דזמרה. ע”י התפעלות אמתית, יבוא האדם להלל ולשבח את הקב”ה. את פסוד”ז אומרים בכל יום, ונדרשת התפעלות יומיומית. עבודה זו היא מעט מורכבת, שכן טבע האדם הוא התרגלות למציאות הסובבת אותו, ויש קושי להגיע לידי התפעלות ממנה. אם נתבונן במובן הפשוט של “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית” המופיע בתפילה, שהבריאה מתחדשת בכל רגע, נוכל לגלות את הפלא הקיים במציאות מעשה הבריאה, וממילא ההמשך “על ניסיך שבכל יום עמנו” פתאום הופך לרלוונטי. שכן, מהו מובנם הפשוט של הדברים, אם אין נעשה לאדם בכל יום נס כקריעת ים סוף? אלא האפשרות לראות את כל המציאות כחידוש המתרחש בכל רגע, מביא את האדם להתפעלות על שנעשה בעולם “בכל עת ערב ובבוקר וצהריים”, כך אפשר להגיע לשבח והלל אמתיים הבאים מעומק הלב. דוגמא למעשה, כאשר אומרים בפסוד”ז “עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף”, אפשר לחשוב על עץ או חיה מסוימים , יער שלם או מיני חיות רבים, להתבונן במורכבות והפלא שבדברים, ולחשוב כיצד הקב”ה מחיה אותם ונותן להם קיום בכל רגע. עי”ז הוא מאיר את שם ה’, וממילא מגלה את מלכותו בעולם.

ובאותו הקשר, עניין הברכות.

“כבר נאמר ונשנה הפי’ בזה שפירש וענין ברכה זו הוא לשון המשכה וגילוי כמו המבריך את הגפן שכופף קומתו כו’ וגם כאן הכונה בברכה זו ר”ל שיומשך אלהותו ויתגלה למטה”[7]. כלומר ע”פ הצמח צדק, ברכה מלשון משיכה למטה. כשאדם מברך על דבר כלשהו, הוא מושך ומוריד את הארת ה’ שבאותו הדבר, שעד לאותו רגע הייתה בהעלם, ומאיר אותה בעולם שלנו.

בתפילה יש מספר רב של ברכות, אשר חלקן הגדול הוא על דברים שנראים בעינינו פשוטים ושגרתיים: פקיחת העיניים, ההתמתחות, היכולת לקום וללכת, ועוד. זאת משום שבתוך השגרה נוטה המשמעות ללכת לאיבוד, למרות שמצד האמת חשיבותה תמיד נותרת בעינה. בדרך כלל אנחנו מגלים את מעלת האירועים השגרתיים רק במצבים של חיסרון. למשל, כאשר כואבת רגל וקשה ללכת, מגלים עד כמה חשובה הברכה המכין מצעדי גבר, כאשר יש בעיות במערכת העיכול, מגלים את הפלא שבברכת אשר יצר. בברכה, כשאין התפעלות מהדבר שמברכים עליו, קשה שתהיה איזו הארת ה’ בברכה עצמה. אך, אם מצליחים להגיע לידי התבוננות כפי שתואר לעיל, לברכה יש פתאום חשיבות רבה, שכן התפעלות בלי גילוי של הארת ומלכות ה’ בעולם (המתאפשרים בברכה), מאבדת ממשמעותה.

עניין השמחה בהתבוננות          

יש ערך מוסף בהתבוננות. רבות מופיע בקבלה ובחסידות הקשר שבין ההתבוננות לשמחה. קשר זה נלמד בין השאר מהפסוק, “אם הבנים שמחה”-בנים משורש התבוננות, שע”י ההתבוננות מגיעים לשמחה. ובדברי אדמו”ר הזקן: “וכתיב אם הבנים שמחה שהשמחה היא מחמת התבוננות באור א”ס…והיינו ע”י שיתבונן בגילוי אור א”ס ב”ה למטה אזי ישמח ישראל בעשיו ותהיה שמחת הנפש”[8], בעל התניא מתאר את השמחה כתוצאה שמגיעה מהתבוננות בגילוי אור אין סוף בעולם. כפי שהזכרנו בתחילה, אי מציאת משמעות לחיים, מתבטאת אצל האדם בשעמום, המוביל לדיכאון ועצבות. ע”י התבוננות, נראה ששתי הבעיות נפתרות. שעמום אין, מכיוון שנדרש מהאדם להתבונן בכל דבר ולגלות את מלכות ה’ בעולם. מכיוון שהחיים מתמלאים באחריות ומשמעות זו, האדם שרוי בשמחה, וכך נמנעת העצבות.

התבוננות בבריאה – משמעות לחיים לאדם המודרני בעולם המפותח

במקום שיש רווחה כלכלית, הפלא הקיים סביב, כגון בריאות טובה, מזון בשפע וכו’, כבר אינו גורם להתלהבות והתרגשות, כי הוא נתפס כמובן מאליו. לכן קיים חיפוש תמידי אחר ריגושים גדולים יותר. אך מכיוון שלעולם לא ניתן להגיע לסיפוק ותחושת משמעות מריגושים זמניים ומוגבלים, בסופו של דבר מגיעים לעצבות ודיכאון. עלינו לשוב ולגלות את הפלא המוסתר שבדברים הקטנים הסובבים אותנו בכל רגע, ולהתפעל מהם על אף הרגל המציאות, מערכות הגוף הפועלות כתיקנן, היופי הקיים בדרכנו ממקום למקום, טבע יפה ומורכב, התפלאות מהאוכל אותו אנו אוכלים, ובאופן כללי, בכל מקום אליו נפנה, למצוא את היופי הקיים בדברים מאז ומתמיד. אם נעשה זאת, פתאום לכל רגע יש משמעות ועניין, וממילא האדם שרוי בשמחה גדולה והתפעלות עצומה כפי שראינו.

[1] “הזעקה הלא נשמעת למשמעות”, עמ’ 17

[2] ע”פ “הזעקה הלא נשמעת למשמעות”, עמ’ 37

[3] ניתן להסביר בפשטות, שאנשים שהעיסוק בהישרדות הוא עיקר חייהם, הפכו אותה למשמעות חייהם. אפשרות שונה במעט היא שפשוט אין להם פנאי לעסוק במשמעות גבוה יותר, מפני שהם עוסקים בהישרדות לכל אורך חייהם.

[4] שער היחוד והאמונה פ”ז

[5] בראשית א, כו

[6] תורת חיים וארא עה

[7] צ”צ עניין הלל, ובעוד מקומות

[8] תורה אור, וארא נז,ב