הערכה עצמית נכונה – Productive Self-Evaluation

MyLife Essay Contest

במדרג הצרכים שלו, קובע הפסיכולוג היהודי-אמריקאי אברהם מאסלו, כי אחד הצרכים החשובים לתפקודו התקין של האדם הוא הצורך בהערכה עצמית נכונה. ערך עצמי הוא המידה בה האדם חש שהוא חשוב ושווה. כפי שכתב עמיתו של מאסלו, הפסיכולוג קרל רוג’רס, ליקויים בו עלולים לגרור אחריהם שלל בעיות החל בתפקוד חברתי לקוי וכלה ברגשות אשמה ודיכאון.

צורך זה מתעצם בעולם התחרותי בו אנו חיים היום, בו ערכו של הפרט נקבע על פי מידת הצלחתו ומידת הצלחתו נקבעת ביחס להצלחותיו של האחר. במצב זה כל תזוזה סביבתית עשויה להשפיע על ערכו העצמי של האדם. כל הצלחה של האחר מעמידה בסימן שאלה את מידת שוויו של חברו, וכך המנגנון החשוב הזה נהפך לשביר ובלתי יציב. כתוצאה מכך, ככל שעובר הזמן מתפתחת יותר ויותר ההכרה שחיים תקינים דורשים פיתוח של ערך עצמי מתוקן, ולמעשה, זה נהיה לאחד האתגרים החשובים בהתפתחותו של האדם.

כמו בכל הנושאים הגדולים של החיים, גם בנושא הזה יש לתורת החסידות מה לומר. הפתרון שחילצתי מן הספרות החסידית, בנוי על שלושה טקסטים חשובים. האחד כולל הבחנה חשובה ויסודית שפותחה על ידי האדמו”ר החב”די החמישי, באמצעותה ניסחתי מהו ערך עצמי תקין. השני הוא טקסט של האדמו”ר החב”די השני בו הוא מתאר שני סוגי יחס לכישלונות. אקשור בהמשך בין שני סוגים אלו להבחנה הנזכרת. הטקסט השלישי הוא של מייסד חסידות חב”ד, רבי שניאור זלמן, שעל ידו בניתי את הטכניקה דרכה אפשר להגיע אל יעד הערך העצמי המתוקן.

באחד ממאמריו, מנסה אדמו”ר הרש”ב להצביע על החילוק העקרוני שקיים בין עולם התוהו לעולם התיקון (שתי מערכות תודעה אלוקיות המתוארות בספרות הקבלית). לשם כך הוא משתמש בתיאור הרלוונטי מאוד לנידון שלנו.

תחילה הוא מתאר שם שתי טיפוסים של מערכות יחסים בין אישיים, כאשר באחת היחס לאחר הוא של הכלה, קבלה ואף ההערכה, ולעומתה בשנייה האחר לא מוערך ונדחה.

בהמשך הוא מנסה לעקוב אחר הגורם השולט על טיב היחסים, ומסקנתו הסופית היא, שבבסיס שתי מערכות יחסים אלו עומדת צורת החשיבות והערך העצמי שיש לאדם. כאן הוא מציע את הבחנתו בין שתי צורות בסיסיות של ערך עצמי. האחת היא הנובעת מתכונותיו, הישגיו ומעמדו של האדם. האחרת, מקורה בנפש האדם עצמו. זוהי הערכה עצמית המובנית בעצמי של האדם ואינה ניזונת מהישגיו או תכונותיו, ולפיכך גם אינה מושפעת מהם.

הצורה הראשונה עשויה לפגוע ביחסי האדם עם סביבתו, משום שהוא יוכל למצוא בה גורמים המאיימים על מעמדו וערכו. הצלחותיו עלולות להיהפך לטפילות נוכח הצלחותיו של האחר, וכך הוא נגרר למצב בו אינו חש בחשיבות. הטקטיקה שהוא נוקט במצב כזה הוא התעלמות מנטאלית מאותו גורם והתנפחות עצמית בחשיבות יתר. אם כן, צורה זו היא העומדת בבסיסה של מערכת היחסים הבלתי תקינה.

בניגוד לכך, אצל הטיפוס שהחשיבות העצמית שלו אינה ניזונת מהצלחותיו, הישגיו של האחר אינם מאיימים עליו ולכן התנהגותו החברתית לא נפגעת. הוא מסוגל להעריך ולהכיל את האחר.

דברים אלו מדגימים את ההשפעה שיש לערך עצמי על תפקוד חברתי. אתאר כעת את השפעותיו של הערך העצמי על יחסו של האדם לכישלונותיו והתוצאות העלולות להיות מזה.

האדמו”ר החב”די השני מתאר שני סוגי יחס לכישלון (הוא עוסק בכישלון דתי, כלומר עבירה, אולם דבריו רלוונטיים לכל כישלון). האחד הוא יחס נקודתי הממוקד בפעולה שנכשלה. השני הוא יחס כללי לפיו האישיות שלו כולה נכשלה. כלומר, מבחינתו הכישלון מורה על הנחיתות שלו עצמו (ולא על בעיה נקודתית).

הסכנה שבהתייחסות זו היא די ברורה, חוויית כישלון כזו עלולה לדרדר את האדם ולהפיל אותו לדיכאון.

נראה שהקשרים בין שני סוגי היחס לשתי צורות הערך העצמי די ברורות. ערך עצמי שמותנה בהישגים והצלחות עלול ליפול לגמרי נוכח כישלון. הוא חשוף לתפיסת כישלון לפיה האדם כולו נכשל. לעומת זאת אדם שהוא בעל ערך עצמי אידיאלי, הוא בהחלט חסין מהתייחסות הרסנית זו. עבורו הכישלון הוא נקודתי ואין לו שום השפעה על מידת שוויותו.

שאלת המיליון כעת היא כיצד רוכשים ערך עצמי מן הסוג האידיאלי? איך ניצור אצל עצמנו ערך עצמי מתוקן? הערכתנו העצמית ניזונת מביצועינו ואם כן, כיצד אפשר לנתק בין השתיים? השאלה קשורה לשאלה כללית יותר: כיצד ניתן בכלל לבצע שינויים נפשיים?

התפיסה הבסיסית של תורת החסידות היא ששינויים בנפש נוצרים על ידי מנגנוני הקוגניציה שלנו. היכולת לבצע תמורות משמעותיות במבנה הנפשי שלנו מצוי ביכולת ההתבוננות. התבוננות ברעיונות מתאימים עשויה להוביל לשינויים יסודיים חשובים מאוד. סביר אם כן להניח שהדרך לשינוי שתוצע על ידי החסידות היא ההתבוננות. נותר רק למצוא את הרעיון בו יש להתבונן.

רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב”ד, מפתח בספרו לקוטי תורה את המחשבה שהאנושות היא למעשה גוף אחד בו לכל פרט יש תפקיד ששום פרט אחר לא יכול למלא. לדעתו זה היסוד לתביעה לא להתנשא על האחר, משום שיש בו יסוד שלא קיים בך ולא יכול להתקיים על ידך.

המשמעות הרלוונטית לסוגייתנו היא שתפיסה זו מבססת את ערכו העצמי של הפרט במנותק לביצועיו בפועל. העובדה שיש לו ייעוד בחייו, שיש לו מטרה, שיש משמעות לקיומו עשויה לבצר את מבנה הערך העצמי שלו באופן שלא יהיה ניזון מביצועיו והישגיו. הפנמה של רעיון זה אמורה להוביל לשינוי המיוחל – בניית ערך עצמי מתוקן.

נוכל לנסח בצורה הבאה את השלבים שעל האדם לעבור לשם יצירת ערך עצמי מתוקן:

• שלב 1: קביעת המידה בה ערכו העצמי תלוי בהישגיו באמצעות שימת לב לתפקודו החברתי (בפרט לתגובותיו נוכח הצלחות של אחרים) וליחסו לכישלונותיו.
• שלב 2: השקעת מחשבה ברעיון שתואר קודם במועדים קבועים (נניח, פעמיים בשבוע).
• שלב 3: שלב זה מצטרף מאוחר יותר אל השלב הקודם. אחר הפנמה מסוימת של הרעיון, עליו לנסח לעצמו בבהירות מהי התגובה הנפשית הנכונה שצריכה להיות ביחס לכישלונותיו, הצלחותיהם של פרטים בסביבתו ועוד אירועים רלוונטיים, לתרגל אותם ולסגל אותם לעצמו בזמן אמת.
• שלב 4: ואחרון, מדי כמה זמן (נניח, חודשיים) עליו לחזור על שלב מספר 1 במטרה לבחון את ההתקדמות שלו.

כעת כל הכלים נתונים בידי הקורא. ללא ספק, אפילו התנסות קצרה יכולה לשפר את ההרגשה האישית. המאמץ משתלם. נסה ותראה!

מקורות: אדמו”ר הרש”ב, בשעה שהקדימו תער”ב, פרקים ר”ל ורל”א (בפרט בסופו). אדמו”ר האמצעי, ספר המאמרים קונטרסים, מאמר ד”ה ויספו ענווים בה’ שמחה. אדמו”ר הזקן, לקוטי תורה, מאמר ד”ה אתם ניצבים כולכם.